את הציור שציירתי בגן, אמא שלי לא זרקה לפח.
30 שנה עברו מאז, ״תראי מה מצאתי״ אמרה אמא והראתה לי מקבץ ציורים שציירתי.
עברתי דף דף, עשרות, זיהיתי את הסגנון שלי, ילדה בת 8 שלא מפסיקה לצייר, האמת?
שזה דבר די רגיל, כל הילדים מציירים.
שזה דבר די רגיל, כל הילדים מציירים.
לא החלטתי להיות אמנית, זה פשוט קרה, הייתי תלמידה רגילה, מלאת חן (כך טענתי) לא יותר מידי טובה ולא פחות.
כל מה שקשור למספרים לא באמת הסתדר לי ובכל מקרה הדפים שימשו לציורים, אז למה צריך לטרוח.
כל מה שקשור למספרים לא באמת הסתדר לי ובכל מקרה הדפים שימשו לציורים, אז למה צריך לטרוח.
אני אהיה אמנית!
יש משהו בידיעה, שנבחרתי למשימה, כזו שמגדירה את הדרך בלי יותר מידי מחשבה.
אבל האמנות למרות הידיעה, היא מורכבת, היא נטולת יחסי ציבור, אין לה מקום של כבוד בתעודה.
״היא אמנית פורצת דרך״ לא נאמר אף פעם, לאף הורה. אף הורה לא רוצה לגדל אמנית, לפחות לא במודע.
ההורים שלי רצו, רצו את הילדה העקשנית שאומרת בקול ״אני אהיה אמנית״. הם הבינו שזה כוח וכוח כזה, אין לכולם.
״היא אמנית פורצת דרך״ לא נאמר אף פעם, לאף הורה. אף הורה לא רוצה לגדל אמנית, לפחות לא במודע.
ההורים שלי רצו, רצו את הילדה העקשנית שאומרת בקול ״אני אהיה אמנית״. הם הבינו שזה כוח וכוח כזה, אין לכולם.
כל הילדים מציירים השאלה היא מי ממשיך לצייר וליצור. אני המשכתי.
