מגזין מוצש (מקור ראשון) עשו כתבה מרתקת על השאלה
״האם עדיין צריך בתי ספר מגזריים לאמנויות?״
אני זוכרת את התלבטויות הגדולות כשהתקבלתי לבצלאל ולאמונה.
סיימתי מדרשה, שירות לאומי וטיול במזרח- דוסית ממוצעת שנכנסת לעולם היצירה.
מצד אחד, אי אפשר ליצור מתוך מקום מצומצם ומוגבל אבל מצד שני, פחדתי על עצמי,
על המקום האמוני, על התמודדויות שכל הזמן יאתגרו את האני שלי.
עם השנים, השתנתי, התבגרתי ואם תשאלו אותי,
היום, בראייה לאחור האם הייתי מוותרת על הלימודים באמונה? ממש ממש לא!
(ולא בגלל שאני מרצה שם) לכל זמן ועת,
החשיפה ללימודי אמנות, בעיניי, חייבת להיעשות במקום שנותן לנו ביטחון, שמצליח להכיל את המורכבויות
וכן, גם את המגבלות שלנו כיוצרים דתיים.
אחרי 4 שנים, הרגשתי שאני יכולה לצאת החוצה,
כשהתחלתי להתעניין בתואר שני, הייתי במקום אחר,
הרגשתי שאני במקום שלם שמאפשר לי להתמודד עם דברים שהם לעיתים מנוגדים לעולמות התוכן שלי
ומצאתי את עצמי במעוז השמאלניות והחילוניות, לומדת אמנות, פילוסופיה ומה לא ב״סמינר הקיבוצים״.
אגב, הלימודים שם רק העצימו את היותי דתיה מתנחלת,
הרגשתי שפתאום יש לי מקום לעסוק בזהות שלי אל מול שאר חבריי הסטודנטים בלי להתנצל על מי שאני,
אבל היי, זה לקח לי 4 שנים
בתמונה: בין קודש לחול, צילום עצמי, פרוייקט גמר
